מאמרים ומתכונים

על אחדות ואחידות - חלתו של עולם

על אחדות ואחידות - חלתו של עולם

מעטים הם המושגים הישראלים המוכרים יותר מ-לחם אחיד, אותו לחם מכולת פשוט ומוכר הנמכר בפיקוח ובטיפוח מדינת ישראל בכל מכולת וסופר-מרקט. כל-כך יסודי הוא הלחם הזה, כל-כך בסיסי, שהתרגלנו לחשוב עליו כעל משהו שורשי ומקורי, לחם פשוט ובסיסי ועניו- אל מול מגוון לחמי בוטיק שהופיעו בשנים האחרונות... וכך התרגלנו לחשוב על תכונת היסוד שלו- אחידות- כמאפיין נדרש ללחם...ולא רק הלחם הפך לאחיד אלא רוב המוצרים שאנו משתמשים בהם- בין המתכלים לאט ובין המתכלים מהר...כיאה לעידן הפוסט- פוסט מודרני, פוסט תעשייתי וכו´

אך מקורו של הלחם אינו באחידות אלא באחדות...עשייה אנושית אינה יכולה להיות באמת אחידה. אחידות היא תכונה שהאדם מנסה להקנות לעולמו, וללא הצלחה. אחידות מעניקה ביטחון- מה שהיה הוא שיהיה... יציבות ונוחות. עד לתחילת המאה העשרים נעשו הלחמים בתהליך שחלקו היה ידני ולכן אותו לחם טבעי ובסיסי שאנו מייחלים לו בכל כיכר לחם אחיד פרוס לא היה כלל אחיד (או פרוס). יציבותו נבעה מיכולתו של האופה לשיווי משקל.

במובן הזה מלאכתו של האופה דומה ללוליין. יציבותו המנחמת של הלחם שהוא מפיק נובעת מהפנמה של סביבתו על כל רכיביה לתוכו, וביטוייה בסדרה של שינויים קטנים בדרך הפעולה שלו. אם צולחת לו דרכו יהיו לחמיו אחדים ולא אחידים. כיוון שמהותו של הלחם עוברת ובאה לידי ביטוי דרך מהותו של האופה, נעשים הלחמים ברי זיהוי בהתאם לאופה שאפה אותם. נשמרת בהם זהות מסויימת, אופי כלשהו היחודי להם. יתכן שזה אחד ממקורות הגעגוע המודרני אל העבר ומוצריו. הבישול של אמא נשא את ליבה, סנדלי הסנדלר עברו בירושה של דורות, וכל ההיסטוריה של משפחתו שזורה בחוטיהם. המדרש מספר לנו על חנוך בן ירד שנלקח לגן העדן בעודו בגופו, ושעבודותו הייתה סנדלרות ובכל תפר ייחד את שם השם. לדברים שנעשו בעבר היה את הלב של האנשים שעשו אותם.

לעיתים נשמר הדבר גם היום, וחברות וייצרנים מסויימים עדיין מובעים בתוצרתם, אך זה הופך להיות נדיר יותר ויותר. העומק של מלאכה הוא לתת יציבות ללא אחידות, שימור ללא קפיאה. בזה נמדדת יכולת האופה. בתחילת הדרך, קשה הדבר מאד... אין זה קשה כלל לייצר כיכר מושלמת אחת... הקושי הוא בלהפיק מאה כאלו, יום אחר יום, מבלי לאבד אכות ומבלי להישתמש בפלאי המכניקה והכימיה כדי לעשות זאת. אין להסיק מכך שאני פוסל שימוש במכשירים ( אם כי אני אכן סולד משימוש בתוספים כימים) אלא שאני רואה צורך בזהירות בשימוש בהם כשהוא הופך לתחליף למהות האנושית. כאופים אנו רוצים לספק ללקוחותינו את הנחמה שביציבות, ומה גדול הפיתוי לקצר את תהליך הלמידה על ידי מכונה או חומר... וההגיון פשוט- למה לעבוד קשה כל כך כדי להגיע לתוצאה הניתנת להשגה בקלות רבה יותר על ידי מכונה או חומר ? הרי התוצאה היא שחשובה...אך עומק הדברים הוא שבדרך זו נעלם יותר ממה שנראה לעין או מורגש בחיך... אופה שעבד כל חייו המקצועיים עם מחלקת בצק לעולם לא יפתח את הרגישות הדרושה לאמוד משקל כיכר לחם בעיניו או ידיו. אופה המנוסה במכונת עיצוב אינו מרגיש את הבצק... כשאנו לא בקשר אינטימי עם הבצק הוא אינו מכיל את ליבנו, את תודעתינו... רבות אמרתי לאופים שאימנתי- עליכם לאהוב את הלקוחות ואהבתכם, קרי רצונכם בטובתם ובריאותם, צריכה לבוא לידי ביטוי בלחם שאתם אופים להם.

למעשה יש כאן עניין כללי יותר. בשנים האחרונות מורגשת תנועה ברורה לכיוון מוצרי העבר. חברות ענק משווקות מוצרי מזון תחת פירסומים האמורים לשדר אנושיות, פשטות, טעם של פעם ועבודת יד. בכל סופר ממוצע יש מספר רב של סוגי עוגיות עם הכותר "ביתיות" או עבודת יד וכדומה. מתגלה צורך בפרסוניפיקציה של המוצר, בהפיכתו לאישי ופרטי, וכן בהבנה שאכות הולכת יד ביד עם תשומת לב אנושית. במובן מסויים זוהי מגמה הפוכה לשנים המוקדמות של המאה העשרים בה התהדרו היצרנים בטכנולוגיה בה הפיקו את מרכולתם. באופן אבסורדי בעולם ששם את הדגש על היחיד- דעתו, אמונותיו ורצונו, לב ליבה של הפילוסופיה הפוסט-מודרנית, הפך היחיד לאי בלתי נגיש. הניכור שהתפשט הוגב בצורך העולה בקהילה, בחום ובאנושיות. בעוד שיצרני התעשייה מנסים, ומבחינתם בצדק, לנצל את הצורך הציבורי הנ"ל על ידי מכירת אשליית האנושיות (אין דבר כזה "דודו מהום סנטר" ) לשם הגברת או לפחות אי הקטנת מכירותיהם, איש המלאכה המקומי, הייצרן הקטן שחייו משולבים באמת באומנותו יכול ואף צריך לספק את הדבר האמיתי. אותו דבר אמיתי אינו רק מוצר איכותי, אם כי זה חשוב מאד, אלא גם מוצר אנושי- העובר מאדם לאדם- מזין אחד ומכלכל השני. מוצר כזה מקרב הלבבות- הלקוח משתתף בכלכלת משפחת האופה והאופה- בהזנת משפחת הלקוח. אם דבר זה נעשה במודע נפתח הפתח לסוג של אינטימיות בלתי אמצעית בין אנשים- אותה אינטימיות שעומדת ביסודה של קהילה. ומי ייתן וירבו ויתרבו קהילות שכאלו, אכי"ר.